<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך מר זוטרא חסידא</h1>
<h2>דף יז.</h2>
ומר זוטרא חסידא וכל אותן שנקראו חסיד נ"ל שעל שם שהיו מקיימין מילי דברכות ומילי דנזיקין לאבות כדאיתא בהמניח את הכד הל' השופך מים ברה"ר [ב"ק ל' ע"א] אמר רב יהודא האי מאן דבעי למיהוי חסיד ליקיים מילי דנזיקין, ורבינא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות. ואעפ"י שמצינו שקיימו כל מה שאמרו חכמים ולא מצינו שנקראו חסידים כההיא דסוף איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמרי רבנן שלח ליה (בהרפניא) [בהדי פניא] דמעלי שבתא וכו', וגרסי' בערכין פ' יש בערכין [ט"ז ע"א] רב דימי אחוה דרב ספרא חלש על רב ספרא לשיוליה ביה אמר תיתי לי דקיימית כל מה דאמור רבנן וכו'. וכן ר' חייא הגדול שהיה רבינו הקדוש אומר עליו כמה גדולים מעשה ר' חייא כדאיתא באגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ה ע"ב], ובכתובות פ' הנושא את האשה [ק"ג ע"ב] ואמר ר' שמעון בריה דר' לר' ואפילו מדמר וא"ל אין א"ר ישמעאל בר' יוסי ואפילו מאבא וא"ל חס ושלום, ומעשיו דר' כמה היה גדולים שנקרא קדוש ור' חייא לא מצינו שנקרא לא חסיד ולא קדוש, וכן בניו שהיה ר' חייא ובניו כדוגמת אבות העולם כדאיתא באגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ה ע"ב] ולא נקראו חסידים, ונ"ל כל מי שתורתו קבועה לאומנותו ואעפ"י שכמה מעשים טובים ובעל מעשים הוא, או שהיו מעשיו מפורסמים וידועים לכל לא הוצרך לקרותו חסיד כר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר ור' שמעון בן יוחי ובנו ר' אלעזר שהיו בצער מערה [שבת ל"ג ע"ב] וכן אבא אומנא ואבא חלקיה וחוני המעגל, כולן היו ידועין בחסידות, אבל חכמים שהיו טרודים כל שעה במצות והיא אומנותן ותורתן כבר נתקיימה בידם והיו עסוקים שני שלישי יום בתפילה ושליש בתורה כמו שאכתוב בע"ה על ר' יוסי בן המשולם ור' שמעון בן מנסיא שנקראו קהלא קדישא וכן ר' מנחם בר' סימאי שנקרא קודש קדש[ים] לא הוצרכו להזכירן על שם תורתן בלבד אלא עם מעשה שלהן. אי נמי יש לפרש כל אותן שנקראו חסידים לפי שבימיהם היו שאר חכמים שוין להן בתורה ובשמותיהן אלא שמעלה של חסידות יתירה בהן הילכך הוצרכו לברר מי הן כגון רב עמרם חסידא [קדושין פ"א ע"א] שהיה רב עמרם סתם בדורו, וכגון ר' שמעון חסידא שהיה בימיו כמה שהיו שמן ר' שמעון. וכן ר' שמעון החסיד וכן רב סלא חסידא [ברכות ה' ע"ב] לכך הוצרכו לברר בשמן כדי לומ' דבר בשם אומרו ולהביא גאולה לעולם [מגילה ט"ו ע"א]. וכל אותן דברים ששנינו בפ' בעשרה מאמרות [אבות פ"ה] כגון הולך ועושה חסיד יתן ויתנו אחרים חסיד אין בשביל אותן מדות להעלות שמו חסיד אלא א"כ יש כמה מעלות מידות תרומיות מעולות וטוביות. ובע"ה על סדר יהודה נכת' ההוא דתרומה פ' יש בקרבנות [ט"ו ע"ב] דגרסי' התם ואמר מר כל מקום שאתה מוצא מעשה בחסיד אחד אי ר' יהודה בן בבא אי ר' יהודה בר' אילעאי מפני מה סתם והן עצמן בשמן לא נקראו חסיד, וכן ההוא דגרסי' באבות [פ"ב מ"ח] יוסי הכהן חסיד ובכמה מקומות מעשה ביוסי הכהן ולא הוזכר חסיד ואע"ג דגרסי' כל מקום שאתה מוצא מעשה בחסיד דהיינו או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי אפילו הכי בכמה דוכתי מעשה בחסיד אחד ואינו לא זה ולא זה כההיא דגרסינן בשור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"א] ת"ר מעשה בבתו של נחוניה החופר שיחין שנפלה לבור הגדול באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא וכו' ובשקלים ירושלמי פרק ואילו הן הממונין [פ"ה ה"א] גרסי' מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא ושטפה [נהר] והוון כל עלמא עלין ובאין לנחמא יתיה ולא מקבל עלוי לאתנחמא על ר' פנחס בן יאיר לנחמא ולא מקבל עליה תנחומין ואמר דין הוא חסידכון אמרו לו ר' כך וכך היה עושה כך וכך אירע לו אמר להן אפשר היה מכבד בוראו במים וקיפחו במים מיד נפלה הברה בעיר דעלתה, [אית] דאמרין בסוגיא איתחדת ואית דאמרין מלאך ירד בדמות ר' פנחס בן יאיר והצילה, ור' פינחס בן יאיר לא היה בימי ר' יהודא בן בבא ואף ר' יהודה ב"ר אילעאי אומנותו היא תורה ולא לחפור בורות שיחין ומערות, ואעפ"כ גרס מעשה בחסיד אחד ובנחוניא לא גרסי' בשמו חסיד, ושני מעשים היו שהרי נחוניה בימי ר' חנינא בן דוסא היה שהיה בימי רבן יוחנן בן זכאי ובימי ר"ג כדאיתא בפ' אין עומדין [ברכות ל"ד ע"ב] ואילו פנחס בן יאיר מן התנאים האחרונים היה בימי ר' כדאי' בשחיט' חולין [ז' ע"ב] וחתנו ר' שמעון בן יוחי כדאיתא בבמה מדליקין, ותו הא דגרסינן בפירקא דחסידי [תענית י"ט ע"א] מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים, בתוספתא דתענית [רפ"ג] מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל שירדו גשמים וכל אותו ברייתא מעשה חוני הוא ואפילו הכי קתני מעשה בחסיד אחד הילכך בע"ה על סדר יהודה נברר ונבאר מאיזה טעם. ומר זוטרא חסידא הוא דגרסי' באילו מציאות [ב"מ כ"ד ע"א] הל' ר' שמעון בן אלעזר אומר כלי אנפוריא וכו', מר זוטרא חסידא איגניב ליה כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב אגלימא דחבריה אמר היינו האי לא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי. פר"ת הרבה עליו דברים לחקור ולדרוש עד שידע בודאי שהוא גנבו, וכך מפרש בכל מקום כההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] אמאי דחיק (אמאי) ולא כפירש"י כפתו על העמוד דא"כ מחמת יסורים יודה אף אם אינו חייב. ויש להזכיר על זה ההיא דחזקת הבתים [ב"ב נ"ח ע"א] מעשה דר' בנאה דע"י אומדן דעת הוציא ממון מן היורש כשציוה כל נכסיה לחד בריה. גרסי' בפ' מרובה הל' תנאין שהתנה יהושע ונפנין אחורי גדר [ב"ק פ"א ע"ב] ואפילו בשדה מלאה כרכום, אמר רב אחא בר יעקב ואפילו ליטול הימנה צרור אמר רב חסדא ואפילו בשבת. מר זוטרא חסידא שקיל וא"ל לשמעיה זיל שרקיה פ' שקיל בחול ומהדר וא"ל לשמעיה זיל (שקקיה) [שרקיה], כי שקיל צרור שעלו בו עשבים מחזירו למקומו מהיכא דשקליה וטח בטיח כדי שלא יהא ניכר שניטל הצרור לשון זקיני רבנא משה אבי אבי אבא. וגרסי' בירושלמי בשלהי מעשר שני [פ"ה ה"ה] שמעו אלי אבירי לב הרחוק' מצדקה איתפלגין ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר שכל עולם באין בצדקה והן באין בזרוע, וחד אמר שכל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן והן אינן נהנין כלום כגון מר זוטרא דמצלי על חורנין ומיתעני על נפשיה ולא מיתעני, ונ"ל כי זה מר זוטרא [חסידא] דומיא דר' חיננא בן דוסא.
מר זוטרא חסידא אף הוא היה מראשי הישיבו' דה"ג בפ"א דסנהדרין בגמרא ראשונה [ז' ע"ב] מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא אמר הכי כי לא לעולם חוסן, ואיתא נמי בסדר יומא בפרק אחרון [פ"ז ע"א] וגרסי' נמי באלו מגלחין [י"ז ע"א] מר זוטרא חסידא כי מיחייב בצורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית ליה לדידיה, (יש) [כי] הדר לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. יש לתמוה מאיזה טעם היה משמת את עצמו. ונ"ל לפי שמצינו שכשאדם בא לידי צער צריך לנהוג בעצמו כנזוף וכמנודה וכן ציבור תעניותיהם שכשלא נענו בראשונות, בשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר על גבי ס"ת משום עמו אנכי בצרה אי נמי משום בכל צרתם לו צר ומשתפין שם שמים בצער שלהן כדאיתא בתחילת פ' סדר תעניות [ט"ו ע"א], אף (רב עמרם) [מר זוטרא חסידא] משום כבוד תורה היה משתתף עצמו בצער צורבא מרבנן וכיון שהיה משתף עצמו עמו היה מקדים עצמו כדרך שהיו מקדימין להניח האפר שהוא משום אבלות על גבי ספר תורה ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד ואע"ג דהתם קלקלה היא אלא להראות דחשיב למיבעי עלייהו רחמי כדמסיק התם מ"מ ס"ת היה קודם לכולן, אף מר זוטרא חסידא משום כבוד תורה נהג לעשות כן כעניין שעשו לארון הקודש שכשברח דוד מפני אבשלום ונמנו אחיתופל וישראל לברכו וקבל עליו כת' ויציקו ארון ה' מלמד שנתנו עליו אפר מקלה עד שבא עירא היאירי הוא חושי הארכי והתיר הנדר, וה"ג באגדה דשמואל רפ"ח היא ויבא איש אלקים אל עלי, דוד נבחר ויבחר בדוד עבדו ונדחה ויצא המלך וכל [העם] (ביתו) ברגל' ויעמד' בית המרחק, מהו בית המרחק ר' יהושע ב"ל אמר נידוהו אעפ"כ קבל עליו [נדויו] ה"ה [דכתיב] ודוד עולה ובוכה וראש לו חפוי ונתקרב א"ר יודן עירא היאירי הוא רבו וקירבו, הוא שדוד אומ' ישובו לי יראיך ויודעי עידותיך (ידיע) [וידעו] כתיב עירא היאירי הוא רבו וקירבו, ומפי הקבלה משמיה דגמרא קבלתי כי באגדה מפורש ויציקו לארון, שכל הפותרים פי' כמו ויציגו, אבל הקבלה לשון ציקה כמו שכתבתי, וכיון שמשמת עצמו לכבוד החכם אף ההתר בידו להתיר בלא התרת חכם אחד וכדגרסי' בפ"א [דנדרים ז' ע"ב] בהל' לר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דהתם עיקר מילתא דרב גידל תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו, ומתמהינן פשיטא, ופשטי' מה דתימא אין חבוש מתיר עצמו קמ"ל היכי דמי כי [הא] דמר זוטרא חסידא וכו'. ואע"ג דתנן במס' נגעים שלהי פ"ב כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו נדר דוקא משום דכתיב לא יחל דברו וכמו שכת' למעלה בסדר הלל ומכאן לתלמיד חכם שאין מתיר נדרי עצמו כדאיתא בפ' אחרון דמס' נדרים [פ"א ע"ב], נידוי מיהא מתיר לפי שדעתו לכבוד בעלמא. והאי דגרסי' בכמה דוכתא ושרא לנפשיה [נדרים כ"ב ע"ב] הפ' שמצא פתח לנדרו מעצמו.
ותימא אם יש לנו לפרש דמר זוטרא חסידא אם היה נוהג נידוי בעצמו כל ל' יום או שבעה, דגרסי' באילו מגלחין [מו"ק ט"ז ע"א] ת"ר אין נידוי פחות (משבעים) [משלושים] ואין נזיפה פחותה משבעה וגרסי' עלה אמר רב חסדא נדוי שלנו כנזיפה שלהם ונ"ל דלא היה שוהה בנידויו של עצמו אלא שעה קטנה דלאלתר כשחזר לביתו היה מתיר לעצמו לפי שמתחילה לא נתכוין אלא לכבוד חכם הילכך בפניו מנדה את עצמו ואח"כ לבר בי רב אבל לענין התרה היה מתיר לעצמו לאלתר ולכשכלין ימי הנידוי של בר בי רב היה מתיר והיינו דקאמר וכד עייל איהו לאושפיזיה שרי ליה לנפשיה כלומר לאלתר מתיר לעצמו והדר שרי לדידיה פי' והדר ולאחר זמן כשכלין ימי הנידוי שרי לבר בי רב. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא הא דאמר רב חסדא נידוי שלנו כנזיפה שלהן, ואין נוהג אלא שבעה וקשיא לן והא בההיא שמעתא גופה גרסי' ההוא טבחא דאיתפקר ביה ברב טובי בר רב מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוה לסוף פייסיה לרב טובי אמר אביי היכי נעביד נשרי ליה לא חל עליה שמתא תלתין יומין וכו' אלמא דנידוי דידהו נמי דבני בבל תלתין יומין, ודוחק לפרש הא דאמר רב חסדא לממונא כדמסיק התם דא"ל רב אידי בר אבין לאביי הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל טוט אסר טוט שרי, ומסקנא ה"מ לממונא אבל לאפיקירותא עד דחל עליה שמתא תלתין יומין דהא כל ההיא שמעתא לא איירי בממונא.
ונ"ל דסתם נידוי בלא זמן קצוב שהוא על עסקי ממון אפילו אם הנידוי מדעת רבים אינו אלא עד ז', ואם לאפיקירותא אם נמנו רבים לנדות בסתם אין פחות מל', אבל יחיד המנדה אפילו משום אפיקירותא היינו דרב חסדא דאמר נידוי שלנו והוא דיחיד כגון שנידה בלא מנין אינו אלא עד ז' והלשון מוכיח דקאמר נידוי שלנו כנזיפה שלהן וסתם נזיפה היא שיחיד כועס והמכעיס נוהג נזיפה בעצמו כדמייתי התם מר' על בר קפרא ור' חייא, ומשמואל ומר עוקבא, ומרב זוטרא בר טוביה ורב יהודא, הילכך נידוי דב' אפי' בבבל אין פחות מל', ואם על עסקי ממון עד ז' ושל יחיד אפילו שלא ע"י ממון נמי ז'. ועוד נ"ל הא דאמרינן דלאחר ל' מיהת יש לו היתר דווקא משום הכנעה ואתא לקמייהו דרבנן למישרי ליה התם הוא דכי חל עליה מיהא ל' שרינן, אבל אם לא בא לפני חכמי' ולא עיינו במילתיה משום דלא איחרט אין קצבה לדבר ואין לנהוג קלות ראש להתיר, דהא שפחה של בית ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה ג' שנים כדאיתא התם [מו"ק י"ז ע"א], כ"ש נידוי דצורבא מרבנן כדאיתא התם באילו מגלחין וכמעשה דרב יהודא דשמתיה לההוא צורבא מרבנן דהוו [סני] שומעניה ולא התירו לו, וכן לאותן שנידוהו שפחה של בית ר', וא"כ קשה הא דהא לאחר ל' שרינן, אלא ש"מ כאן שפייס וחזר בו וכאן שלא פייס ולא חזר בו. אי נמי שהמנדין עצמן מעייני במיליה ולפי שהשעה צריכה כח בידן להתיר כי ההיא דשחיטת חולין פ"א הל' בדיקת סכין [י"ח ע"א] ההוא טבחא דלא מסר סכיניה לקמ' דרבין בר חנינא שמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטריפא היא אקלעו מר זוטרא ורב אשי לקמיה אמר להו רבין לעיינו במילתיה דתלו ביה טפלי בדקה רב אשי (לכרעיה) [לסכיניה] ונמצאת יפה ואכשריה ואמר ליה מר זוטרא לרב אשי ולא ליחוש ליה לסבא א"ל שליחותא דידיה קא עבידנא. ורבא נמי דייק ומשני לישנא ומנודה שהתירו לו חכמים מדלא קתני ומנודה שהיתירוהו דמשמע דאי תנא שהיתירוהו היה הרגל דוחה הנידוי כדרך שדוחה את האבילות, השתא דקתני שהתירו לו ש"מ כגון דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא לקמייהו דרבנן ושרו ליה.
ולענין ממון גרסי' בפ' שבועת הדיינין הל' מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו למיחת לניכסיה [מ"א ע"א] ולרבנן דפליגי עליה (לר' אסי דאמרי בדאורייתא) [דר' יוסי דאמרי בדרבנן] לא נחתינן לניכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה קס"ד ואין לו התרה עד שיפרע, א"ל רבינא לרב אשי האי לנקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה דאין לך מיחת לניכסיה יותר מזה דלא שרינן ליה וא"ל משמתינן ליה עד דמטי [זמן] נגודי דהיינו לאחר ל' כדאיתא [קדושין י"ב ע"ב] דרב מנגיד למאן דחייל עליה שמתא תלתין יומין והאי נמי מנגדינן ליה ושבקינן ליה. ובירושלמי דמשקין [מו"ק פ"ג ה"א] גרסינן ואלו מותרין לגלח והמנודה שהתירו לו חכמים מה אנו קיימין אם בשהתירו לו קודם הרגל יגלח אם בשלא התירו לו קודם הרגל לא יגלח אלא כן אנן קיימין כשהתירו לו קודם לרגל וחל יום ל' להיות ברגל שאין בנידוי פחות מל' יום ואין נזיפה פחותה מז' ימים, אין נידוי פחות מל' יום דכתיב עד חודש ימים אין נזיפה פחות מז' ימים דכתיב הלא תכלם שבע' ימים, ונידוי שמים נזיפה, דאב מיניה גמרינן לנזיפה דנשיא ונידויו כדמסיק נשיא שני, אבל די לבני בבל יחידים להיות נידוים כנזיפה דנשיא, ונזיפתן יום אחד ושל שבעה כנזיפה דאב על בן ושל רבים דין הוא אף בבבל להיות כשל נשיא. גרסי' בתנא דבי אליהו זכור לטוב בפ' הרי אומר אל תראוני שאני שחרחורת, ויתאבלו העם מאד, מכאן אמרו כל המנודה יום אחד מלמטה אע"פ שהתירו לו אין לו התר מלמעלה עד ז' ימים וכל המנודה ז' אין לו התר עד ל' וכל המנודים ל' אין לו התר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים. ונ"ל כי ע"י תפלה או על ידי אדם חשוב יש לו כפרה והתרה כיהודה בן יעקב על ידי תפלת משה שהתפלל ואל עמו תביאנו וכל העניין, וכר' יוחנן שפסק על ידו עשן מקברו של אחר והביאו לגן עדן דנקטיה ביד ואפילו שומר הפתח לא עמד בפניו, וכן שמואל דאעליה ללוי כדאיתא בפ"ג דברכות [י"ח ע"ב].
